השלמת שעות תיאטרון ללימודי פסיכודרמה ודרמה תרפיה

אני כותב את זה גם מתוך הסיפור האישי שלי. עד גיל 25 הייתי אדם די נוקשה — ביקורתי כלפי עצמי וכלפי אחרים, סגור יותר, זהיר, מתקשה להשתחרר. ואז התחלתי ללמוד משחק. בהתחלה זו הייתה סדנת תיאטרון, אחר כך עוד אחת, ועוד אחת. במשך כחמש שנים למדתי משחק, אילתור ותיאטרון, ובמהלך השנים האלה הרגשתי שאני משתנה — לא רק על הבמה, גם בחיים.

הבנתי שהתיאטרון לא רק מלמד אותנו לשחק דמויות — הוא מלמד אותנו להיות נוכחים, גמישים ואמיתיים יותר.

בגיל 30 קיבלתי החלטה ששינתה את חיי: עזבתי קריירה בעולם המחשבים, שבה עבדתי שנים, והלכתי ללמוד תיאטרון ובימוי. בהמשך המשכתי ללימודי דרמה תרפיה. המסע האישי שלי הפך גם למסע מקצועי.

מאז זכיתי ללוות מאות תלמידים, אנשי טיפול, אנשי חינוך ומנחי קבוצות. ושוב ושוב אני רואה את אותו תהליך: אנשים מגיעים עם חשש, חוששים לעמוד מול קבוצה, מפחדים לטעות, מבקרים את עצמם — ולאט־לאט משהו נפתח. הם מעזים יותר, סומכים יותר על עצמם, משתפים פעולה, ומגלים יצירתיות שלא ידעו שקיימת בהם.

והשינוי הזה לא נשאר על הבמה.

לכן אני מבין היטב מדוע מוסדות הלימוד מבקשים מהמועמדים להגיע עם רקע משמעותי במשחק ובתיאטרון — לא משום שהם מחפשים שחקנים טובים יותר, אלא משום שהם מבקשים להכשיר מטפלים שעברו בעצמם תהליך של התנסות, של גילוי ושל התפתחות.

כי כשאנחנו מזמינים מטופל להעז, לאלתר, לשחק, להיחשף ולגלות חלקים חדשים בעצמו — חשוב שגם אנחנו נכיר את הדרך הזו מבפנים.

אולי זו בעצם הסיבה האמיתית שבגללה מבקשים כל כך הרבה שעות משחק ותיאטרון: לא כדי להפוך את המועמדים לשחקנים טובים יותר, אלא כדי לעזור להם להפוך למטפלים טובים יותר.

כי מטפל בדרמה תרפיה או בפסיכודרמה לא עובד רק עם מילים — הוא עובד עם נוכחות, עם יצירתיות, עם ספונטניות, עם אומץ, עם הקשבה, ועם היכולת להיות בתוך אי־ודאות. את כל אלה קשה ללמוד מספרים. צריך לחוות אותם.

אני אסיר תודה על הדרך שהתיאטרון פתח בפניי, ועל הזכות לראות כבר יותר מ־20 שנה כיצד אותה דרך משנה גם את חייהם של אנשים אחרים. אני מאמין שלא במקרה אומרים שהתיאטרון הוא מראה של החיים. לפעמים, דווקא כשאנחנו מעזים לשחק, אנחנו מתחילים להיות יותר אנחנו.