"למה בכלל צריך ללמוד משחק? הרי אני רוצה להיות מטפל, לא שחקן."

לא מעט אנשים פונים אליי ושואלים את זה. זו שאלה מצוינת, והתשובה נמצאת בכלי העבודה של המטפל.

כמו שמטפל במוזיקה צריך להכיר מוזיקה, ומטפל באמנות צריך להתנסות ביצירה, כך גם בדרמה תרפיה ובפסיכודרמה – המשחק, התיאטרון והיצירה הם לא רק אמצעי להעברת פעילות, אלא חלק מהשפה הטיפולית עצמה.

לכן, לפני שמבקשים ממטפל להזמין אדם אחר לעלות לבמה, חשוב שהוא יעבור את הדרך הזאת בעצמו.

שיחווה מה זה לעמוד מול קבוצה.
מה זה להרגיש מבוכה.
מה זה לאלתר כשלא יודעים מה יקרה בעוד רגע.
מה זה להסכים להיראות.
מה זה לטעות ולהמשיך.
מה זה לסמוך על השותפים שלך על הבמה.
ומה זה לגלות שהבמה יכולה להפוך ממקום מאיים למקום בטוח, יצירתי ומשחרר.

במהלך שעות המשחק והתיאטרון לומדים הרבה יותר מטכניקות משחק.

  • לומדים להיות גמישים
  • מפתחים יצירתיות
  • מתרגלים הקשבה
  • לומדים לשתף פעולה
  • מכירים את המקומות שבהם אנחנו חוששים, מתביישים או נמנעים – ומגלים שאפשר גם אחרת

אני כותב את זה גם מתוך הסיפור האישי שלי.

קראו את הסיפור האישי שלי

עד גיל 25 הייתי אדם די נוקשה. ביקורתי כלפי עצמי וכלפי אחרים. סגור יותר, זהיר, מתקשה להשתחרר.

ואז התחלתי ללמוד משחק. בהתחלה זו הייתה סדנת תיאטרון. אחר כך עוד אחת. ועוד אחת.

במשך כחמש שנים למדתי משחק, אילתור ותיאטרון, ובמהלך השנים האלה הרגשתי שאני משתנה. לא רק על הבמה. גם בחיים.

  • למדתי להעז
  • להסכים לטעות
  • להקשיב
  • לסמוך על אחרים
  • לשתף פעולה
  • להיות פחות ביקורתי ויותר סקרן
  • להרגיש בטוח יותר מול אנשים

הבנתי שהתיאטרון לא רק מלמד אותנו לשחק דמויות – הוא מלמד אותנו להיות נוכחים, גמישים ואמיתיים יותר.

בגיל 30 קיבלתי החלטה ששינתה את חיי. עזבתי קריירה בעולם המחשבים, שבה עבדתי שנים, והלכתי ללמוד תיאטרון ובימוי. בהמשך המשכתי ללימודי דרמה תרפיה. המסע האישי שלי הפך גם למסע מקצועי.

מאז זכיתי ללוות מאות תלמידים, אנשי טיפול, אנשי חינוך ומנחי קבוצות. ושוב ושוב אני רואה את אותו תהליך.

אנשים מגיעים עם חשש.
חוששים לעמוד מול קבוצה.
מפחדים לטעות.
מבקרים את עצמם.
ולאט־לאט משהו נפתח.
הם מעזים יותר.
סומכים יותר על עצמם.
משתפים פעולה.
מגלים יצירתיות שלא ידעו שקיימת בהם.

והשינוי הזה לא נשאר על הבמה.

הוא נכנס לזוגיות.
להורות.
לעבודה.
להנחיית קבוצות.
לטיפול.
ולחיים עצמם.

לכן אני מבין היטב מדוע מוסדות הלימוד מבקשים מהמועמדים להגיע עם רקע משמעותי במשחק ובתיאטרון. לא משום שהם מחפשים שחקנים טובים יותר, אלא משום שהם מבקשים להכשיר מטפלים שעברו בעצמם תהליך של התנסות, של גילוי ושל התפתחות.

כי כשאנחנו מזמינים מטופל להעז, לאלתר, לשחק, להיחשף ולגלות חלקים חדשים בעצמו – חשוב שגם אנחנו נכיר את הדרך הזו מבפנים.

אולי זו בעצם הסיבה האמיתית שבגללה מבקשים כל כך הרבה שעות משחק ותיאטרון: לא כדי להפוך את המועמדים לשחקנים טובים יותר, אלא כדי לעזור להם להפוך למטפלים טובים יותר.

כי מטפל בדרמה תרפיה או בפסיכודרמה לא עובד רק עם מילים. הוא עובד עם נוכחות, עם יצירתיות, עם ספונטניות, עם אומץ, עם הקשבה, ועם היכולת להיות בתוך אי־ודאות. את כל אלה קשה ללמוד מספרים. צריך לחוות אותם.

אני אסיר תודה על הדרך שהתיאטרון פתח בפניי, ועל הזכות לראות כבר יותר מ־20 שנה כיצד אותה דרך משנה גם את חייהם של אנשים אחרים. אני מאמין שלא במקרה אומרים שהתיאטרון הוא מראה של החיים. לפעמים, דווקא כשאנחנו מעזים לשחק, אנחנו מתחילים להיות יותר אנחנו.

י
יעקב דניאל
מייסד אקו פלייבק · מטפל בדרמה תרפיה ומנחה תיאטרון פלייבק

ומה דעתכם?

האם גם אתם חושבים שמטפל בדרמה תרפיה או בפסיכודרמה צריך לעבור בעצמו מסע משמעותי בעולם המשחק והתיאטרון לפני שהוא מלווה אחרים?

רוצים להתחיל את המסע שלכם בעולם המשחק והתיאטרון?

במרכז אקו פלייבק תמצאו מסלולי לימוד מעשיים להשלמת שעות תיאטרון לקראת לימודי פסיכודרמה, דרמה תרפיה וטיפול באמצעות אמנויות.

למסלולי הלימוד ←
← לכל הפוסטים