למה דווקא תיאטרון פלייבק?

החוויה הזו התחילה הרבה לפני שהייתי מטפל.

במשך שנים השתתפתי בקבוצת הפלייבק של דני נבט מבאר שבע.

דני לא היה מטפל. הוא היה איש תיאטרון.

ובאופן מפתיע, דווקא שם עברתי כמה מהתהליכים המשמעותיים ביותר בחיי.

לא ישבתי בכיסא של מטופל. לא ניתחו אותי. לא פירשו אותי.

פשוט הגעתי שבוע אחרי שבוע, הכרתי אנשים, שמעתי את הסיפורים שלהם, שיחקתי עבורם, סיפרתי את הסיפורים שלי, וראיתי אותם חוזרים אליי דרך העיניים, הגוף והלב של חבריי לקבוצה.

יש משהו מאוד משחרר בידיעה שהאחריות אינה מונחת רק על כתפיו של אדם אחד.

בטיפול, באופן טבעי, המטפל נושא באחריות גדולה להובלת התהליך. בפלייבק האחריות מתחלקת בין כולם. המנחה, השחקנים, המספר והקבוצה כולה יוצרים יחד את המרחב.

אולי זו בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהב אותו. במקום לקבל מראה מאדם אחד, אני מקבל השתקפות מקבוצה שלמה.

מאנשים שמקשיבים באמת. שמנסים להבין. שמעניקים לי את הסיפור שלי בחזרה, לא כפי שהוא היה – אלא כפי שהוא נגע בהם.

ובעיניי, יש בזה משהו עמוק ומרפא.

במשך שנים הייתה לי הזכות להנחות קבוצות פלייבק שבוע אחר שבוע.

לא בגלל שמישהו לימד אותם להיות אחרים. אלא בגלל שהקבוצה אפשרה להם להיות יותר הם.