אילו תכנים עולים בסדנת פלייבק, ואיך סיפור שהיה סגור בפנים הופך למסע של הבנה, הפנמה ושינוי
בתיאטרון פלייבק ניתנת לכל אחד ואחת הזדמנות לספר סיפור על חוויה מהחיים. לכולנו יש סיפורים כאלה — חלקם קלים, חלקם כבדים יותר. השאלה היא לא אם יש לנו סיפור, אלא מה אנחנו עושים איתו.
מנגנוני ההגנה שלנו משבשים לעיתים קרובות את היכולת שלנו להבין לעומק מצבים קשים, וזאת כדי שנוכל להמשיך ולתפקד. השאלה שראוי לשאול היא: האם זה באמת מצב טוב — להמשיך ולתפקד בכל מחיר? המשך התפקוד הזה גורם לשינויים בהתנהגות שלנו, שינויים שנובעים בעיקר מחרדות ומפחדים, ולא תמיד אנחנו מודעים להם.
בתיאטרון פלייבק ניתנת למשתתפים הזדמנות להבין ולהתחבר רגשית לכל מה שמנגנוני ההגנה שלנו החליטו לשים "בבוידם" — במקום החשוך והגבוה שאליו אנחנו נמנעים מלטפס.
כשמישהו מביא סיפור לקבוצה, יש בכך הזמנה — המספר מזמין את עצמו ואת הקבוצה לבחון יחד את ההתנהגות שלו בתוך הסיפור. המשתתפים מקשיבים, והמספר מנסה לבטא את התחושות שלו. אבל לא תמיד זה קל: לפעמים יש קושי במציאת המילים המתאימות למצב מורכב, קושי רגשי לגעת בנושא כואב. זה מפחיד ומאתגר לטפס אל הבוידם החשוך והגבוה.
הקושי הזה יוצר לעיתים חללים בתוך הסיפור — דברים שנשארים לא-מסופרים, לא-מוגדרים, אבל נוכחים.
משתתפי סדנאות פלייבק מיומנים לומדים לזהות את החללים הללו בסיפור. מכיוון שהסיפורים שלנו הם, במהותם, אוניברסליים — כל אחד בקבוצה יכול לזהות בהם רסיס ממשהו שהוא מכיר. מתוך אמפתיה ומתוך רצון עז להחזיר למספר מתנה, מתחילה ההצגה.
✦ המספר יושב על כיסא, בצד, ורואה את הסיפור שלו מבחוץ. המשתתפים בהצגה אוספים את כל מה ששמעו, ומעיזים לטפס אל הבוידם כדי להוציא משם את מה שהיה קשה לבטא במילים.
המחזה השלם על הבמה עטוף במרקם אמנותי ואסתטי, שמקל על המספר לקבל אותו. דווקא בזכות העטיפה הזאת, מנגנוני ההגנה מאפשרים הפעם למספר להבין ולהרגיש לעומק את המצב הקשה — אותו מצב שבעבר הוכנס אל הבוידם ונשאר שם, בלי עיבוד.
בשלב הזה, זרעים נטמעים בנפשו של המספר. לפעמים המספר בכלל לא מרגיש שהזרעים שם — אבל הם שם. הפנמה והבנה מעמיקה יותר של אירועים מהעבר היא זו שגורמת, בהמשך, לשינוי חיובי בדפוסי ההתנהגות.
איך מצליחים משתתפי סדנאות פלייבק לאלתר הצגות כל כך מורכבות, על סיפורים כל כך אישיים? התשובה טמונה באימון: מסע המורכב ממגוון תרגילים בתנועה, בקול ובמשחק. דרך התרגילים האלה כל אחד ואחת מצליחים להשתחרר, להיפתח, ולהתחבר לעוצמות שלהם. במסע הזה, גם הזרעים הטמונים עמוק בפנים מתעוררים ומתנערים.
יש הקבלה מרתקת בין תיאטרון פלייבק לבין עקרונות מתוך הטיפול הנראטיבי. בטיפול נראטיבי, האדם אינו הבעיה — הבעיה היא הבעיה, וניתן להפריד ביניהם (מה שמכונה "אקסטרנליזציה"). כשסיפור מוצג על הבמה בפלייבק, נוצרת בדיוק אותה הפרדה: המספר יושב בצד ורואה את הסיפור שלו מבחוץ, לא כמי שהוא "הבעיה", אלא כמי שיש לו סיפור שקורה לו.
בטיפול נראטיבי מדברים גם על "כתיבה מחדש" של הסיפור (re-authoring) ועל חיפוש "תוצאים ייחודיים" — רגעים שלא מתיישבים עם הסיפור הבעייתי ופותחים אפשרות לסיפור חלופי, עשיר יותר. בפלייבק, כשההצגה מציגה את הסיפור מזוויות שהמספר לא ראה בעצמו, נפתחת בדיוק אותה אפשרות: לספר את הסיפור מחדש, בגרסה שיש בה מקום גם לחוזק, לא רק לקושי.
ואולי ההקבלה החזקה ביותר היא למושג ה"טקס ההגדרה מחדש" (definitional ceremony) שפיתח מייקל וייט, אבי הטיפול הנראטיבי — רעיון שלפיו נוכחותם של "עדים חיצוניים" (outsider witnesses) לסיפור של אדם, ותגובתם המהדהדת אליו, יכולה לחזק ולהעשיר את הזהות המועדפת שלו. בפלייבק, הקבוצה כולה משמשת בדיוק כעדים כאלה — היא מעידה, מבינה, ומשקפת בחזרה למספר שהסיפור שלו נשמע ונחשב.
מי שרוצה להתחבר לתחושה של זכרונות וקולות שטמונים עמוק בפנים, ולעולם הפנימי שממשיך ללוות אותנו גם שנים אחרי שהוא "נשכח" — מוזמן להאזין לשיר "אי שם עמוק" של מתי כספי. השיר נוגע בדיוק בתחושה הזאת: עולם שלם, שקט וישן, שממשיך לגור בתוכנו.
להאזנה לשיר "אי שם עמוק" מאת מתי כספי ←
בואו למפגש חשיפה חווייתי — ללא עלות וללא התחייבות
לשריון מקום במפגש החשיפה