כמעט כל מנחה מכיר את הרגע הזה: שאלנו שאלה, הזמנו את המשתתפים לשתף – ואף אחד לא מדבר
יש שתיקה. אנשים מסתכלים זה על זה, מישהו משפיל מבט, ואחרים מחכים שמישהו כבר יעז להתחיל.
ברגעים כאלה קל לחשוב שהשאלה לא הייתה טובה, שהמשתתפים אינם מעוניינים או שהקבוצה פשוט "לא זורמת". אבל פעמים רבות הסיבה אחרת: המשתתפים עדיין לא בטוחים מה יקרה אם יביאו את עצמם באמת.
תחושת ביטחון אינה נוצרת רק מפני שאמרנו בתחילת המפגש: "כל מה שנאמר כאן נשאר בחדר". היא נבנית בהדרגה, דרך רגעים קטנים שבהם המשתתפים לומדים כיצד הקבוצה והמנחה מקבלים אותם.
גם בקבוצה בטוחה אנשים יכולים להתרגש, להסס, להתבייש או לחשוש מחשיפה. המטרה אינה להעלים את כל הפחדים, אלא ליצור מרחב שבו אפשר להתקרב אליהם בקצב המתאים לכל אדם.
מנחה טוב אינו דוחף אנשים לחשוף יותר מכפי שהם רוצים. הוא מאפשר דרגות שונות של השתתפות: אפשר לדבר, להציג, לכתוב, לבחור תנועה, להשמיע קול, להגיב לסיפור של אדם אחר – ולפעמים גם רק להתבונן.
באופן מפתיע, דווקא כשהמשתתפים יודעים שמותר להם לא לשתף, קל להם יותר לבחור להשתתף.
לפעמים אנחנו מבקשים מאנשים לדבר ולשתף עוד לפני שהם מרגישים נוכחים ובטוחים בתוך הקבוצה.
אבל תחושת ביטחון אינה נוצרת רק באמצעות שיחה. לפעמים הדרך אל המילים מתחילה דווקא בחוויה בלתי מילולית – בתנועה, בנשימה, בקול, במוזיקה או במשחק.
פעילות חווייתית יכולה לעקוף לרגע את הצורך להבין, להסביר או לנסח הכול באופן מדויק. היא מאפשרת לאנשים לצאת מעט מהראש, להרגיש את הגוף, לפגוש את עצמם ואת האחרים בדרך ישירה יותר ולהתנסות בלי להרגיש שהם נבחנים.
זה יכול להיות פשוט מאוד:
ברגע שאנשים מתחילים לנוע, לשחק ולהשתמש בקול, משהו במרחב יכול להתרכך. הם כבר אינם רק אוסף של אנשים שיושבים ומחכים לתורם לדבר. הם פועלים יחד, מקשיבים, מגיבים, יוזמים ומגלים שהם יכולים להיות נוכחים גם בלי לדעת מראש מה נכון לעשות.
התנועה והמשחקיות מעודדות ספונטניות. הן מאפשרות למשתתפים לנסות, לטעות, להפתיע את עצמם ולחוות שהקבוצה יכולה לקבל גם חלקים פחות מתוכננים ומוחזקים שלהם.
לאחר שנוצרה חוויה משותפת כזאת, פעמים רבות קל יותר גם לדבר. השיתוף כבר אינו מתחיל מאפס – הוא צומח מתוך משהו שהקבוצה עברה יחד.
אפשר לשאול:
כך החוויה הבלתי מילולית הופכת לשער אל השיחה, והדיבור מקבל עומק שאינו נשען רק על חשיבה והסברים.
כמובן, חשוב שגם פעילות כזאת תהיה הזמנה ולא דרישה. לא כולם מרגישים מיד בנוח לעצום עיניים, לנוע או להשמיע קול. יצירת מרחב בטוח פירושה לאפשר בחירה, להציע דרגות שונות של השתתפות ולכבד גם את מי שזקוק לזמן.
כאשר אדם מספר משהו אישי, אפילו קטן, הוא בודק כיצד יקבלו אותו.
אם המנחה ממהר לפרש, לתת עצה או לעבור למשתתף הבא, המסר עלול להיות שהסיפור הוא רק חומר לתרגיל. אבל כשהמנחה עוצר, מקשיב ומכיר במה שהאדם הביא – המשתתף מרגיש שראו אותו.
התגובה אינה חייבת להיות ארוכה או טיפולית. לפעמים מספיק לומר:
"תודה שהבאת את זה."
"אני שומע כמה זה משמעותי עבורך."
"מעניין אם עוד אנשים בקבוצה מכירים תחושה דומה."
כך הסיפור האישי אינו נשאר רק של האדם שסיפר אותו. הוא הופך לפתח שדרכו הקבוצה כולה יכולה להיפגש.
אחת הטעויות בהנחיית קבוצות היא להתחיל מיד בשאלות עמוקות מאוד. הרצון ליצור מפגש משמעותי מובן, אבל עומק אינו נוצר בהכרח מחשיפה מהירה.
לעיתים עדיף להתחיל בשאלות המאפשרות בחירה:
השאלות האלה מזמינות סיפור אישי, אך אינן מחייבות חשיפה גדולה. כשהקבוצה מגיבה בכבוד ובסקרנות, נבנה בהדרגה האמון שמאפשר בהמשך להביא גם סיפורים מורכבים יותר.
בתיאטרון פלייבק אדם מספר סיפור או רגע מחייו, ואנשים אחרים מקשיבים ומחזירים לו אותו באמצעות משחק, תנועה, קול ומוזיקה.
המספר אינו נדרש לשחק את עצמו. הוא יכול לשבת, להתבונן ולראות כיצד הסיפור שלו מקבל צורה חדשה.
יש ברגע הזה משהו משמעותי מאוד: חוויה שהייתה פרטית מקבלת מקום לעיני הקבוצה, אך היא אינה נשארת חשופה בדיוק כפי שסופרה. היא עוברת דרך הדמיון, הרגישות והיצירתיות של המשתתפים וחוזרת אל המספר מזווית נוספת.
המשתתפים לומדים לא רק לספר, אלא גם להקשיב בכל הגוף. הם מקשיבים למילים, לטון, לתנועה, לשתיקות ולרגשות שנמצאים בין המשפטים. לאחר מכן הם נדרשים ליזום, להגיב וליצור יחד באופן ספונטני.
כאשר הדבר נעשה בתשומת לב, המסר הוא:
הסיפור שלך ראוי להקשבה.
החוויה שלך נוגעת גם באחרים.
אתה חלק מהקבוצה.
גם כשלא מקיימים מופע פלייבק מלא, אפשר להשתמש בעקרונות שלו בהנחיית קבוצות: הקשבה ללא שיפוט, מתן מקום לסיפורים, תנועה ומשחקיות, תגובה יצירתית וחיבור בין החוויה האישית לבין התהליך הקבוצתי.
יצירת ביטחון אינה תלויה בכך שהמנחה יהיה מושלם או שתמיד תהיה לו תשובה נכונה. היא תלויה ביכולת שלו להיות נוכח, לשים לב למה שקורה ולהגיב בגמישות.
כאשר המנחה אינו נבהל מהשתיקה, מהמבוכה או מחוסר הוודאות, גם הקבוצה יכולה להרגיש בטוחה יותר בתוכם.
אין תרגיל אחד שיוצר קבוצה בטוחה. זהו תהליך שנבנה ממפגש למפגש: מהדרך שבה פותחים ומסיימים, מהיחס לכל משתתף, מהתגובה להתנגדויות, מהיכולת להתמודד עם טעויות ומהאופן שבו משלבים תנועה, משחק וסיפורים אישיים בתוך חוויה משותפת.
כשהתהליך הזה מצליח, משהו בקבוצה משתנה. אנשים לא רק מדברים יותר – הם מקשיבים אחרת, מעיזים להיות יצירתיים ומרגישים שהנוכחות שלהם חשובה.
וזה אולי אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמנחה יכול ליצור: מרחב שבו אנשים יכולים לנוע, לשחק, לנשום, להשמיע קול, לספר ולהקשיב – ולהרגיש שהם חלק מתהליך שיש בו אמת, חיבור ותנועה.
בתוכנית השנתית של אקו פלייבק לומדים הנחיית קבוצות באמצעות פלייבק תרפיה ושילוב אמנויות – בדרך חווייתית, יצירתית ומעשית.
אפשר להתחיל במפגש חשיפה והתנסות בזום, ללא תשלום, להכיר את הדרך שלנו ולקבל כלים שאפשר ליישם בעבודה עם קבוצות.
לפרטים, למועדי מפגשי החשיפה ולהרשמה